יש לי בעיה עם מחברות. למעשה, לבעיה הזו יש שם: התמכרות קשה. בכל רגע, בכל מצב, אני תמיד רוצה עוד מחברת. בעצם לא רוצה, אני צריכה עוד מחברת.
בכל טיול או סיבוב או מפגש עם חנות נייר, יואב תמיד שואל בחצי יאוש, "אבל מה תעשי עם עוד מחברת?"
ואני מושכת בכתפיים. אני כבר אמלא אותה במשהו, רק שיביאו לי, בבקשה. אבל יש תנאים.
לרוב, זה מה שמציל אותנו, כי מעטות המחברות שעוברות את הביקורת שלי.
הכריכה צריכה להיות עמידה, והעיצוב צריך למצוא חן בעיני במידה מוגזמת. המחברת צריכה להיות שמנמונת, הדפים לא דקים מדי ולא לבנים לגמרי אלא בגוון רך, והשורות עליהם לא שחורות אלא בצבע קצת יותר עדין, וגם שלא יגיעו עד קצה הדף כדי שמהצד לא יראו את קצה השורות...
בקיצור, אני קרציה של מחברות.
לא פלא שזה היה המוצר הראשון של מותק, וגם זה שהשקעתי בו הכי הרבה שעות. העיצוב היה קריטי, וכל פרט נבחן בדקדקנות ונוקדנות.
למרבה המזל בחרתי לעבוד עם שני אנשי מקצוע קפדנים לא פחות ממני, עדי זיגדון, המעצבת, גיבשה שפה נהדרת ושמרה עלי בכל פעם שהגעתי עם רעיון חדש וחמוד! ומהמם!
אולי נעשה את המחברות בוורוד?
לא רוני. זה לא הסגנון של מותק.
עם עיגולים צבעוניים מסביב לדמויות?
לא, רוני. אין לזה קשר לציורים או לערכי המותג.
אז אולי...
לא, רוני.
עדי עיצבה את המחברות בצורה כל כך מדויקת. הרקע מאחורי הדמויות הוא הטקסט שמלווה אותן בגרסה אפורה בהירה, שיוצרת טקסטורה מהממת, ושונה לגמרי בכל אחת מהמחברות, ופעם אחת בלבד בשחור.
בחרנו עשר דמויות מתוך 24 הציורים והן מככבות על המחברות הראשונות.
וזה גם היה עניין. עם מי מתחילים? ואיך מוותרים על כל האחרות?
יש לי מערכת יחסים עם כל אחת מהדמויות האלה. מהרגע שראיתי תמונה או וידאו שבחרתי לצייר, דרך התהליך, הבחירה של המשפט המלווה... אני קשורה אליהן. לאורך כל התקופה הרגשתי שאני חייבת להביא את כל החבורה למרכז הבמה לפחות פעם אחת.
ואז עלה הרעיון של הפורזץ. והנכזץ גם.
פורזץ, למי שלא מכיר, היא הכפולה הפותחת של ספרים. נכזץ היא הכפולה הסוגרת. הן מודבקות על פנים הכריכה, ומחברות בין הכריכה לגוף הספר.
או המחברת.
יש לי חולשה קשה לפורזצים, ולכן מרגע שעלה הרעיון לעשות כזה, ידעתי בדיוק מה אני רוצה לשים שם:
מסיבת ריקודים.
כל הבנות, יחד, בפעם הראשונה. ובפעם הראשונה, בלי הטקסטים.
ביקשתי מעדי לנסות, בלב הולם, כי הטקסטים הם לב הסדרה לא פחות מאשר הציורים, והיא הסכימה, למרות שגם היא חששה מזה.
ואז היא ניסתה. וזהו. לא היו עוד שאלות.
הכפולה שנוצרה הייתה כל כך צבעונית ומקסימה ששתינו התאהבנו בה ללא תקנה.
רגע אחר כך, ביקשתי ממנה לעשות עוד אחת. רציתי שהפורזץ והנכזץ יהיו שונות זו מזו, ועדי ארגנה עוד מסיבה.
זה הפורזץ:
את הסדר היא קבעה. רק דבר אחד ביקשתי ממנה: שהדמות הראשונה, היחידה שמבוססת עלי, תהיה בפינה התחתונה הימנית בפורזץ, ובפינה התחתונה השמאלית בנכזץ. שהיא, ובעצם אני, אחבק את כולן.
וזה הנכזץ:
ואז הגיע התור של קובי מדפוס אלקו בירושלים. מהשלב הזה התחיל דוקטורט שלם בסוגי מחברות, מודבקות, תפורות, מספר דפים, סוגי כריכות...
נשמתי פרחה, אבל קובי החזיק את התהליך והסביר לי בסבלנות אין קץ על סוגי דבק וטכניקות תפירה, ועזר לי ליצור מחברת שנפתחת כמו שצריך, נוחה לכתיבה ורכה לעיניים.
דפים בצבע קרם, שורות בהירות אבל לא מדי, שלא מגיעות עד הקצה, שקע קטן ויפה לצדי השדרה. הכל מדויק ומושלם.
רגע לפני שסגרנו את הקבצים עומר ברק הציל אותי והזכיר לי להוסיף ללוגו שעל הגב גם את כתובת האתר.
ואז הדפסנו אחת, ועשינו כמה תיקונים והדפסנו שוב, ועשינו עוד התאמות והדפסנו שוב, ושוב, עד שיצאה מחברת מושלמת, בדיוק כמו שחלמתי.
כל מי שהגיע לסטודיו לאחרונה קנה מחברת. כולם.
והמפגש של אנשים עם המוצרים הוא חוויה משמחת, אבל רגע השיא הוא תמיד אותו אחד: כשהם פותחים את המחברת, ונתקלים במסיבת הפורזץ הגדולה.
יד על הלב, התנשפות, וואו, אמאלה, איזה יופי, כולן! יש! - אלה רק חלק מהתגובות.
וחברה שמשתמשת במחברת כבר, אמרה לי שבכל פעם שהיא פותחת את המחברת שלה ונתקלת במסיבה הזו, היא מסתכלת על כולן, ונזכרת שהיא בסדר גמור, בדיוק כמוהן.
והלב שלי התמלא שמחה.