בכל פעם שמציעים לי להתראיין במקום שכולל צילומים, היא מיד מתייצבת.
היא נעמדת ביני לבין העולם וסורקת אותי במבט ההוא, המוכר עד כאב, זה שהופיע כשהייתי בת שתים עשרה וליווה אותנו בהמשך החיים. כל החיים. כמעט עד יומה האחרון אמא שלי סקרה אותי במבט המדוקדק ההוא, וכמעט תמיד נמצאתי אשמה.
הילדה שמנה.
וגם היום, חמש שנים שהיא כבר לא כאן, ברגע שמופיע צלם או מופיעה מצלמה, היא עומדת בפינת החדר והמבט שלה שואל, באמת? ככה תצטלמי? את לא מתביישת?
וזה באמת המבט העדין שלה, כי על עצמה אמא שלי הסתכלה במבט קשה ואלים פי כמה. אותי היא ניסתה לשכנע. את עצמה היא הרעיבה. במשך שנים היינו מוצאים במקרר חצי מעדן דני, וידענו שזה מה שהיא אכלה היום. חצי דני. מחר היא תאכל את החצי השני.
היא לא הסתירה את זה. היא הייתה גאה. נקשה על עצמות הבריח שלה. הבליטה את עצמות האגן. כמה שפחות בשר. בשנים מסוימות, מספרות התמונות, היא הייתה אנורקטית.
ואני לצידה, נערה ברוכת קימורים, מבוישת, מסתתרת.
לא שמנה.
אמא שלי לימדה אותי את הפרעת האכילה שלי וטיפחה אותה באדיקות. היא לא אשמה, ואני לא כועסת עליה. היא הייתה סוכנת של חברה שבה אמהות נדרשו לדאוג שהילדה תהיה ייצוגית. למשטר, להדק, לדייק. אז אמא שלי צייתה, כמו מיליוני אמהות אחרות. היא שיגעה את עצמה ואותי במשך ארבעה עשורים שלמים. אם היא הייתה עדיין בחיים, היא הייתה ממשיכה.
האבל שלי היה ממושך ועמוק. חלקים ניכרים ממנו הוקדשו למחשבות על היחסים בינינו, ואיך אני יכולה לתקן את כל הכאב שנותר אחריה.
והחלטתי לנסות להחלים. החלטתי לנסות להיפרד מהמבט ההוא של אמא שלי.
שלוש שנים הלכתי לטיפולים. רצתי. חיפשתי את הפתרונות בחוץ ובפנים. ניסיתי להימנע מדיאטות, כי ידעתי שאי אפשר לרפא את הנפש שלי תוך כדי שאני נאבקת כל הזמן באוכל. ניסיתי לקבל אותי, את הגוף שלי, ככה. אבל המבט שלה היה בתוכי. הוא היה חזק ממני.
אני זוכרת את הבוקר הזה. ביקשתי מיואב שיזמין לי את החזיות מאמאזון והוא לא היה בטוח בדגם. רציתי לצלם את החזיה האחרונה ששרדה מהמשלוח האחרון, אבל היא הייתה עלי. אני חושבת שפשוט התעצלתי להוריד אותה, אז צילמתי ושלחתי לו.
הוא כתב לי, "איזו חמודה 
"
"כמעט עניתי לו את אחת התשובות האוטומטיות שהשנאה העצמית שלי ייצרה בכזו קלות. "ממש!"
ואז הסתכלתי שוב על התמונה, ופתאום ראיתי שהוא צודק. חמודה.
הייתי בחדר העבודה. בדיוק בתקופה הזו התחלתי להתנסות בציור בציפורן ודיו, אז פשוט ציירתי את מה שראיתי. גם את הזרוע הכבדה ציירתי, וגם את הקפל השמנמן בבטן, והפופיק.
ואז בהיתי בה, בדמות שנולדה לי בפשטות כזו, והייתה אשה חמודה לגמרי, וכתבתי לעצמי בצער, בחמלה, במהירות:
"תראי מה זה, כל כך הרבה שנים של כעס וכאב על הגוף שלך, והוא בעצם בסדר גמור. סתם. סתם היית עצובה."
והעליתי אותו לפייסבוק.
התגובות היו מיידיות, והממו אותי לגמרי.
מאות נשים כתבו לי. מאות! הן ישבו מולו עם דמעות בעיניים. ואיזה נשים! סבתות ואמהות ובנות, רזות ושמנות וכל מה שביניהם, כולן אמרו לי, אני צריכה אותה. מותר לשמור? לשים אותה על המסך שלי? אני צריכה את הציור הזה, את המילים האלה.
ידעתי שאני לא היחידה, כמובן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי את זה, בעומק הגוף והבטן והלב: אני לא לבד.
הציור הזה עתיד לשנות את חיי, אבל לא מיד. ייקח עוד שנה עד שיגיע הצעד הבא, והוא יהיה מקרי לגמרי, בדיוק כמו זה.
ולמרות שהציור הזה שונה מאוד משאר הסדרה של מותק, הוא שייך. ומכולן, רק זו היא פורטרט עצמי. זו אני.
כשמזמינים אותי להתראיין, אמא שלי עדיין מתייצבת עם המבט ההוא. ככה, כל פעם. ואני אומרת לה, אני אוהבת אותך אמא. מזמן סלחתי לך. הלוואי שהייתי מצילה אותך, אבל לא יכולתי.
ואז אני מסתובבת אל הציור הזה, שתלוי אצלי בבית ובסטודיו במקומות בולטים, ומזכירה לעצמי.
הגוף שלי בסדר גמור. ככה, כמו שהוא. מותר לי להצטלם. מותר לי להיראות. אני לא צריכה לחתוך, להרעיב, לשנות. הכל בסדר.
אני בסדר.
