בשבת ההיא ראיתי את התמונה שלה. אשה שנראתה בת שבעים בערך, קופצת למים, כולה חופש וצהלולים.
אבל המבט שלי לא עצר בגלל השמחה שלה, נהדרת ככל שהייתה. המבט שלי עצר על הבטן.
ומיד שמעתי את הציווי שכל בנות דורי הכירו היטב. תכניסי את הבטן!
תשאבי אותה פנימה. תהדקי את השרירים. תעצרי נשימה, וקחי עוד קצת פנימה. אם תעשי את זה מספיק, היא תישאר שם בפנים, ואת תקבלי את מראה הקרש גיהוץ המושלם שיש ל...
לכל אחת הייתה מישהי. לי הייתה ניקול מכיתת ספורט במקיף ג' בבאר שבע. ניקול ששיחקה כדורעף במגרש של בית הספר, שערה הזהוב המהמם מתנחשל ומהפנט את כולנו. ניקול שהגיעה מאמריקה, נערת הזהב מהפרסומות, שהחולצה שלה התרוממה כשחבטה בכדור וחשפה בטן זהובה וחלקה, שטוחה כמו קרש גיהוץ, והיא כולה מצופה זהב. ואני לא מגזימה אפילו קצת, כי בעוד שנתיים ניקול תהיה מלכת היופי של ישראל כולה. ניקול, והבטן המושלמת שלה, יככבו על שער לאישה, ויסמנו לעוד מאות אלפי נערות: ככה, רק ככה, צריכה להיראות בטן.
לי היה משהו אחר לגמרי. משהו נורא. מין בטן עגלולית, קצת תינוקית, רכה ואיומה. מזעזעת. מבישה.
למדתי לדחוס אותה מתחת לשכבות, אבל להכניס את הבטן לא הצלחתי. היא לא רצתה להכנס לשום מקום, היא לא התאימה לשום מקום. היא הייתה פשוט אסון. בהיתי בבטן של ניקול, מובסת. כבר ידעתי שלא תהיה לי כזו לעולם.
וכשראיתי את האישה הזו, שנים רבות אחר כך, שפשפתי עיניים. מילא שהיא בת שבעים, מילא. מה זה הביקיני הזה? ואיך היא מעזה להיות שמחה כל כך, חסרת בושה כל כך. הזינוק הזה, הבטן הזו!
הייתי חייבת לצייר אותה.
כבר עברה שנה וחצי מאז הציור הראשון, הדיוקן העצמי שלי. לא הייתה לי טכניקה מועדפת ולא היה לי מושג שאצייר אותה עוד כמה וכמה פעמים. פשוט ציירתי, בעפרונות צבעוניים. וכתבתי לעצמי במהירות, בהרף, שאין! אין משטרת גוף, ולא הייתה מעולם.
לעצמי כתבתי. לעצמי. ובפעם הראשונה, אני חושבת, האמנתי.
הציור הזה מתגלגל אצלי שוב ושוב, בכל פעם הוא קצת אחר כי אני קצת אחרת וכי ככה אני רוצה, ובכל פעם מחדש אני מסתכלת על האצבעות הפרושות לרווחה, על הבטן המתבלטת קדימה בגאווה, ומחייכת. כי אני מתה עליה ועל הבטן המהממת שלה.
בסופו של דבר, על הגרסה הסופית כתבתי בקצרה את הסוד שכולנו יודעות: בשביל אחת זה הביקיני, בשביל אחרת זו חולצה צמודה מדי, או שרוולים שמדגישים, או חצאית שאני פשוט לא יכולה...
כמעט לכל אחת יש בגד שהיא אוהבת ולא יכולה.
אז את יכולה. מותר לך. תלבשי אותו.
אני לובשת שמלות שרואים בהן שיש לי בטן חצופה, ואני לא מכניסה אותה אף פעם.